אוכל ים תיכוני אז והיום.

הדיאטה הים תיכונית היא דפוס תזונה המתאפיין בצריכה גבוהה של מזונות מהצומח, כגון פירות, ירקות, דגנים מלאים, קטניות ואגוזים, וכן בצריכה מתונה של פירות ים וצריכה נמוכה של בשר אדום ובשרים מעובדים. זה כולל גם שימוש בשמן זית כמקור עיקרי לשומן ושימוש בעשבי תיבול ותבלינים, כגון שום, בזיליקום ואורגנו, כדי לטעום מאכלים.

התזונה הים תיכונית עשירה בחומרים מזינים, כולל סיבים, נוגדי חמצון ושומנים בריאים, ונקשרה למספר יתרונות בריאותיים, כולל סיכון נמוך יותר למחלות לב, שבץ וסוגים מסוימים של סרטן.

מנות טיפוסיות בתזונה הים תיכונית עשויות לכלול:

• ירקות בגריל או קלויים, כגון קישואים, פלפלים, חצילים ועגבניות
• סלטים טריים עשויים ממגוון ירקות ומעליהם זיתים, גבינת פטה ורוטב ויניגרט
• מרקים ותבשילים עשויים משעועית, עדשים וירקות, ולעתים קרובות בטעם עשבי תיבול ותבלינים
• דגים או פירות ים בגריל או אפויים, כגון סלמון, בקלה או שרימפס
• לחמים ופסטות מדגנים מלאים, כמו גם אורז וקוסקוס
• פירות, כגון תפוחים, אגסים, שזיפים ותפוזים, הנאכלים טריים או משמשים בקינוחים
• אגוזים וזרעים, כגון שקדים, פיסטוקים וגרעיני חמנייה, כחטיף או הוספה למנות לצורך מרקם וטעם.

הדיאטה הים תיכונית היא דפוס תזונה גמיש שניתן להתאים למגוון רחב של העדפות תרבותיות ואינדיבידואליות. זוהי גם דיאטה שניתן לשלב בקלות באורח חיים בריא ומאוזן.

ההיסטוריה של האוכל הים תיכוני בסביבות 1000 לפני הספירה.

לאזור הים התיכון היסטוריה קולינרית עשירה ומגוונת שעוצבה על ידי התרבויות השונות שאכלסו את האזור לאורך מאות שנים. בסביבות 1000 לפני הספירה, התרבויות העתיקות של הים התיכון, כמו היוונים, הרומאים והמצרים, כבר היו מבוססות היטב ופיתחו מטבחים ייחודיים משלהן.

ביוון העתיקה, התזונה התרכזה סביב דגנים, ירקות וקטניות, תוך הסתמכות רבה על שמן זית כשומן בישול. בשר, במיוחד בשר חזיר ועיז, היה גם חלק חשוב מהתזונה היוונית, ודגים נצרכו בדרך כלל לאורך החוף. לרומאים הקדמונים הייתה גם תזונה מגוונת שכללה דגנים, ירקות ובשרים, כמו בשר חזיר, בקר ועוף. היה להם גם טעם של פינוקים מתוקים, ודבש היה ממתיק נפוץ בבישול הרומי.

במצרים העתיקה, המרכיבים העיקריים של התזונה היו לחם ובירה, עשויים מדגנים כמו שעורה וחיטת אימר. גם ירקות, כולל בצל, שום, כרישה ושעועית, נצרכו באופן נרחב, ודגים היו מקור חשוב לחלבון בתזונה.

בסך הכל, התזונה הים תיכונית של שנת 1000 לפני הספירה התרכזה סביב דגנים, ירקות וקטניות, כאשר גם מגוון של בשרים ודגים נצרכו. כמו כן, הוא הושפע מאוד מהשימוש בשמן זית כשומן בישול, ומהשימוש בעשבי תיבול ותבלינים כגון כוסברה, כמון ושום לטעם מאכלים.

ההיסטוריה של האוכל הים תיכוני בסביבות שנת 1000.

סביב שנת 1000, אזור הים התיכון היה ביתם של מגוון תרבויות, שלכל אחת מסורות קולינריות ייחודיות משלה. לביזנטים, ששלטו אז בחלק גדול מהאזור, הייתה תזונה שהושפעה מהמטבח היווני והרומי שבאו לפניהם. הם אכלו מגוון דגנים, כולל חיטה, שעורה ושיבולת שועל, כמו גם ירקות כמו שעועית, אפונה ועדשים. בשר, כולל כבש, כבש ועופות, היה גם חלק חשוב מהתזונה הביזנטית, וכך גם הדגים, שהיו בשפע בים התיכון.

בנוסף לביזאנטים, האזור היה גם ביתם של תרבויות אחרות, כמו הערבים והנורמנים, שהיו להם מסורות קולינריות ייחודיות משלהם. התזונה הערבית הושפעה מאוד מהשימוש בתבלינים, כמו כמון, כוסברה וקינמון, והציגה מגוון מנות שנעשו עם דגנים, ירקות ובשרים. הנורמנים, שהגיעו לאחרונה לאזור מצפון אירופה, הביאו איתם מטבח שהתבסס על שימוש במוצרי חלב, כמו גבינה וחמאה, והציגו מנות כמו בשרים ותבשילים צלויים.

בסך הכל, התזונה הים תיכונית בסביבות שנת 1000 התאפיינה במגוון דגנים, ירקות ובשרים, עם דגש חזק על שימוש בעשבי תיבול ותבלינים לטעם מנות. הוא עוצב גם על ידי פירות הים השופעים באזור, שהיו מקור חשוב לחלבון עבור אנשים רבים שחיים בים התיכון.

ההיסטוריה של האוכל הים תיכוני בסביבות שנת 1900.

עד שנת 1900, לאזור הים התיכון הייתה היסטוריה קולינרית עשירה ומגוונתהיא הושפעה ממגוון תרבויות במשך מאות שנים. תזונת הים התיכון בשנת 1900 עדיין התרכזה ברובה סביב דגנים, ירקות וקטניות, כאשר גם מגוון בשרים ודגים נצרכו. עם זאת, המטבח התפתח לכלול מגוון רחב יותר של מרכיבים ומנות, בהשפעת התרבויות השונות שאכלסו את האזור לאורך ההיסטוריה שלו.

בתחילת המאה ה-20, התזונה הים תיכונית הושפעה מאוד מהשיטות החקלאיות של האזור, אשר התאפיינו בשימוש במרכיבים מקומיים עונתיים. התזונה עוצבה גם על ידי הזמינות של פירות ים, שכן הים התיכון היה מקור חשוב לחלבון עבור אנשים רבים שחיים באזור.

במהלך תקופה זו, התזונה הים תיכונית החלה לשלב גם יותר מוצרי חלב, כגון גבינה ויוגורט, וכן מגוון רחב יותר של פירות וירקות. תבלינים ועשבי תיבול, כולל שום, בזיליקום ואורגנו, שימשו בדרך כלל לטעם מאכלים, ושמן זית נשאר שומן בישול פופולרי.

בסך הכל, התזונה הים תיכונית בסביבות שנת 1900 התאפיינה במגוון דגנים, ירקות ובשרים, עם דגש חזק על שימוש בחומרי גלם מקומיים ועונתיים ושילוב של עשבי תיבול ותבלינים לטעמים של מנות. הוא עוצב גם על ידי פירות הים השופעים באזור והשימוש הגובר במוצרי חלב בתזונה.